החלטה בתיק ת"א 1043-08

בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש בתובענה שבכותרת; המבקש עותר לערובה בשיעור שלא יפחת מ-5% מסכום התובענה (סך של כ-524,000 ש"ח) לפי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות).

טוען המבקש כי אינדיקציה לחוסר אפשרות כלכלית של המשיבה ניתן לקבל מבקשתה למתן פטור מתשלום אגרה בשל מצבה הכלכלי; כי המשיבה קרסה; כי אין למשיבה ו/או לבעלי מניותיה רכוש ו/או אפשרות לגייס את הכספים הנדרשים לצורך תשלום האגרה בתיק דנן. כך מוסיף המבקש, כי ביום 3.11.08 פטר בית המשפט (כב' הרשם אורנשטיין, כתוארו דאז) את המשיבה מאגרה.

נוכח האמור טוען המבקש, כי אם אין ביכולתה של המשיבה לשלם את האגרה, ממילא ברור כי לא תוכל לשלם את הוצאותיו.

לטענת המבקש ממילא סיכויי התביעה קלושים ודינה להדחות. לשיטת המבקש הוגשה התובענה בחוסר תום לב על סף תקופת ההתיישנות. כך טוען המבקש, כי המשיבה ובעליה חבים לו חוב כולל של כ-10 מיליון ש"ח.

המשיבה מתנגדת לבקשה, בין היתר מהטעם, כי בקשת המבקש הוגשה בשיהוי - ביום 5.1.09, ואילו התובענה הוגשה עוד בשנת 2008. עוד טוענת המשיבה, כי הבקשה הוגשה במטרה למנוע מהמשיבה את יומה בבית המשפט.

לטענת המשיבה בתגובה: "ע"פ הפסיקה בית המשפט רשאי לפטור חברה מהפקדת ערובה במידה ונסיבות העניין אינן מצדיקות את חיובה. לא קיימת עוד חזקה, כבעבר, כי יש לחייב תובעת בהוצאות משפט אך ורק בשל היותה חברה בע"מ" (סעיף 9(א) לתגובה).

המשיבה מפנה להחלטות בית המשפט השונות שניתנו בתיק, מהן מבקשת היא ללמוד אודות סיכויי התביעה.

כמו כן טוענת המשיבה, כי גם אין מקום לחייבה בשיעור הערובה המבוקש.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים - בבקשה, בתגובה ובתשובה שוכנעתי כי בנסיבות העניין יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש בהליך העיקרי, בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות.

סעיף 353א לחוק החברות קובע בזו הלשון:

" הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין" (ההדגשות אינן במקור - א.נ.ח).

כעולה מלשון הסעיף, כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות (כבמקרה דנן) רשאי בית המשפט להורות לחברה (המשיבה) להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (המבקשים, במקרה דנן) אלא אם סבר בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. מדובר אם כן בחזקה הניתנת לסתירה; בהתאם לפסיקה יש דרכים לסתור את החזקה - כך במקרה שהחברה הוכיחה כי יש בידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין; כך כשבית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות לחייב את החברה בערובה משיקולים כמו מהות התביעה וסיכוייה [ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (לא פורסם, 13.7.08); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 11.2.09)].

לשון אחרת, בבקשה לפי סעיף 353א לחוק החברות, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה; בשלב זה רובץ הנטל על כתפי החברה להוכיח כי יש באפשרותה לשאת בהוצאות הנתבע, ככל שיזכה בדין ו/או כי יש נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייבה בהפקדת ערובה. משכך איני מקבלת את עמדת המשיבה בתגובתה לפיה לא קיימת חזקה המחייבת חברה בע"מ בהפקדת ערובה.

חזקה זו שרירה וקיימת והנטל לסתור חזקה זו מוטל כאמור על המשיבה.

בענייננו לא הצליחה המשיבה לסתור את החזקה האמורה. כל שטענה בתגובתה כי המבקש השתהה בהגשת הבקשה וכי אין לחייבה בערובה לאור התנהלות המבקש.

זאת ותו לא.

 המשיבה לא הציגה תשתית עובדתית ולא צרפה כל ראייה לענין מצבה הכלכלי, גם לא הוכיחה כי המבקש יוכל להיפרע ממנה על הוצאותיו, ככל שתידחה התביעה בסופו של יום.

לאור זאת ומאחר שמדובר בחברה בע"מ וגם לאור העובדה שהמשיבה בעצמה הגישה בקשה לפטור מאגרה בגין מצב כלכלי, בקשה שהתקבלה, נראה כי אלה מעידים על מצבה הכלכלי ומודגשת ביתר שאת החזקה היא כי יש לחייבה בהפקדת ערובה.

להדגיש כי הנטל להוכיח את אפשרות המשיבה לשלם למבקש את הוצאותיהם בהליך, ככל שתחויב בכך, מוטל על המשיבה; משכך היה מצופה ממנה להציג לפני בית המשפט תשתית עובדתית מלווה בראיות להוכחת איתנות כלכלית. ברי כי אין די בטענות כלליות ובסיכויי הליך בלבד, כדי להרים את הנטל המוטל על המשיבה בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות.